A- A A+

שרייר פנחס



Untitledschreierpinchas thumb 1

נמסר על ידי אלון יששכר הנין של פנחס
האיש עם הכיפה השחורה הגדולה והזקן העבות הוא סבא רבא שלי מצד אמא. קוראים לו פנחס שרייר והוא גר בעיירה דרוהוביץ' בפולין. פנחס, יליד סוף המאה ה-19, היה בן למשפחה אמידה. מספרים שפנחס היה ילד מאוד חכם וסקרן. בגיל 12 נשלח לישיבה יוקרתית בבודפשט והיה מאושר על כך. כאשר העסק המשפחתי פשט את הרגל, הוחזר פנחס בלית ברירה לדרוהוביץ'. הוא שקע בדיכאון עמוק, נעלם ליומיים מהבית, חששו שהתאבד. לבסוף מצאו אותו, והוא יצא מזה והתאושש. פנחס, הילד החכם והאוטודידקט, הפ?? לימים לרב, שוחט ולאחד ממנהיגי הקהילה היהודית בדרוהוביץ'. הוא חיתן זוגות בקהילה (וגם את שתיים מבנותיו), העביר דרשות ובאופן כללי היה איש משכיל, תולעת ספרים של ממש, שהתעמק בגמרא, תלמוד ושאר כתבים. ב-1942 נתבקש פנחס להגיע לבית הקברות כדי לנהל את טקס האשכבה ולומר קדיש על יהודי שהלך לעולמו. על אף שפנחס ידע שבחוץ צדים יהודים לאקציה גדולה, התעקש ללכת ולממש את מה שראה בעיניו כמצווה. פנחס נרצח באותו היום, בו במקום, בבית הקברות.
האישה הנאה שבתמונה הייתה אשתו השנייה, סבתא רבא שלי, רוזה (רייזל) לבית פריימן, על שמה קרויה אמי. אשתו הראשונה של פנחס שרייר הייתה אחותה של רוזה, הינדה. הינדה נפטרה מהשפעת הספרדית הגדולה שגבתה עשרות מיליוני קורבנות ב1918-19. וכך על פי ההלכה- נישאה רוזה לפנחס. רוזה הייתה זבנית באטליז המשפחתי. שישה ילדים היו לפנחס, רוזה והינדה.
ב-22 ביוני 1941, מספר ימים טרם פלישת הגרמנים לדרוהוביץ', עלו פייגה, לוצ'קה, הלה ואידה, ארבעת האחיות לבית שרייר, על הרכבת האחרונה שמיהרה מזרחה, לעומקי רוסיה. אחת מהן, לוצ'קה, הייתה בחודש השמיני להריונה. האחיות, ללא יוצא מהכלל, היו קומוניסטיות. אחת מהן אף ישבה בשל כך בכלא. הן כולן נמלטו על נפשן כי ידעו שהגרמנים רוצחים קומוניסטים- רצח היהודים עדיין לא הגיע לאזניהן. שני האחים לבית משפחת שרייר - פייבל (שנקרא גם שרגא, והיה אמן מוכשר, מתלמידיו של ברונו שולץ) ויענק'ל, גויסו לצבא.
פנחס ורוזה לא רצו לעזוב את הבית. באותו 22 ליוני, הם אצו לתחנת הרכבת וחיפשו את אידה, בת הזקונים. בין ההמולה והבהלה ששררה במקום, הצליחו למצוא אותה. פנחס אמר לה, "את הכי קטנה, לפחות תישארי את איתנו". אידה התעקשה שהגרמנים באים ויהרגו את כל הקומוניסטים. פנחס התרצה ונתן לה את ברכת דרכו. "את המוות שלך", אמר, "אני לא רוצה לראות". כמו בסרטים, הרכבת החלה לנסוע ואידה עלתה עליה ברגע האחרון. ילדה בת 18 שמביטה אחורה על הוריה המתרחקים, תוהה אם אי פעם תראה אותם שוב.
בדצמבר 1942, רוזה הסתתרה עם דודתה בבית של מקומיים. הגרמנים, הודות למלשן מקומי, מצאו את שתיהן. הן נרצחו - איננו יודעים האם במחנה ההשמדה בלז'ץ, או ביער ברוניצה הסמוך, שם נרצחו עוד אלפי יהודים מדרוהוביץ', שערב מלחמת העולם אכלסה 15,000 יהודים. בתום המלחמה, נותרו 400.
בינתיים ארבעת האחיות המשיכו במנוסתן. לוצ'קה ילדה את בנה באוגוסט 41', וכך הן נדדו עד 1945, עם תינוק בן יומו, מזרחה אל ובתוך הקווקז. בין רעב, קור ומצוקות הצליחו לשמור האחת על השנייה. התינוק יהיה לימים סגן אלוף בצה"ל, מספר לכולם בגאווה שיש לו בעצם ארבע אימהות.
גם פייבל ויענק'ל שרדו. שישה אחים ואחיות היו לבית משפחת שרייר - ושישה הם חזרו מהמלחמה. כששבו לביתם שבדרוהוביץ', גילו שכעת גרה בו משפחה אוקראינית. הרהיטים וציוד הבית – נותרו כשהיו. על כיסא המטבח הבחינה אידה במגבת קטנה רקומה, עליה ראשי התיבות R.S. רוזה שרייר. סבתא אידה הגניבה את המגבת לכיסה. מזכרת אחרונה מאמא.
לימים, בבית החולים על ערש דווי, ביקשה סבתא אידה (יהודית) מאמי שתשים את המגבת מתחת לראשה כשתיקבר. הזיכרון הכי חזק שלי מסבתא אידה הוא דחיסת כמויות בלתי אפשריות של אוכל לגרונו של נער מתבגר, גוערת בו שיסיים את כל הנקניק מהצלחת. כשגדל הנער ופיתח תיאבון והתחיל לאכול יפה יפה את הכל, הייתה סבתא אידה מסתכלת עליו מהצד, בפיה נפרש חיוך קטן שמקרין אושר שאין שני לו ביקום כולו.

כן אני זוכר. זוכר ולא שוכח. וכל יום שואה מחדש מציץ שוב בתמונות, ונובר שוב במגירות הזיכרון, ומעלה מחדש את אותם הסיפורים והזיכרונות, מחשש ומפחד שייעלמו לי בתהום הנשייה. ועוד דברים אני זוכר ולא שוכח:
אני זוכר ולא שוכח פוליטיקאים צבועים וערלי לב שמדברים יפה יפה בטקסים ממלכתיים ומצחצחים לשונם וחרבותיהם בעוד ברחבי הארץ פזורים עשרות אלפי ניצולי שואה ללא פת לחם, ללא שמיכה חמה, ללא כסף לתרופות, שוקעים בבדידותם ובייסורי נפשם.
אני זוכר ולא שוכח שהשואה היא אמנם ההשמדה ההמונית המאורגנת הגדולה ביותר בהיקפה בעת החדשה, אבל שג'נוסיידים ורדיפות עמים נוספים התרחשו בעולם, לפני ואחרי השואה: רצח העם הטסמני בידי הבריטים, הצ'רקסים בידי הרוסים, רצח העם בנמיביה בידי הגרמנים, הארמנים והאשורים בידי הטורקים, ורציחות העם ברואנדה, בניגריה, בקמבודיה, בבנגל, במזרח טימור, ברואנדה, בגוואטמלה, בקוסובו ובדארפור ובטח פספסתי כמה. אגב את המונח ג'נוסייד טבע, איך לא, יהודי- משפטן בשם רפאל למקין. הוא עשה זאת ב1944, לאחר שבתחילת המלחמה נמלט מפולין לארה"ב. לאחר השואה, החליטו באו"ם לאמץ את הגדרתו של למקין ובשנת 1951 חתמו אומות העולם על האמנה למניעתו של רצח עם, והענשת מבצעיו. כמחצית מהג'נוסיידים שציינתי לעיל, התבצעו לאחר החתימה על האמנה הזו. בימים אלו אנו עדים לאסון הומניטרי אדיר מימדים כתוצאה ממלחמת האזרחים בסוריה וגם יודעים בוודאות על קיומם של מחנות ריכוז בצפון קוריאה.
אני זוכר ולא שוכח שהשואה לא התחילה פתאום ומיד, אלא נבעה מהחלקה מתמשכת במדרונות של שנאה של עשרות על מאות של שנים. מאנטישמיות ישנה, לחדשה, לנאציזם.
אני זוכר ולא שוכח שיש חוט שני המחבר בין שלבי האבולוציה של השואה, והוא ניכר גם בשאר פשעי רצח העם. לחוט הזה קוראים אדישות. רצח עם מתרחש אמנם בשל כוחות רוע נחושים, אך גם ואולי בעיקר: בגלל כוחות טוב אדישים. אנשים שעמדו מנגד וסתמו את הפה. כי לא היה להם נעים, או לא התאים להם להניף אצבע או להרים קול, או שבדיוק היה להם משברון בחיים הקטנים והנעימים שלהם, או שהשגרה היומיומית סחפה אותם לחוסר מעש אל מול מסכת הטירוף שמתרחשת לנגד עיניהם. כאמור - אדישות.
אני זוכר ולא שוכח שהמין האנושי מסוגל לכל כך הרבה רוע אבל גם לכל כך הרבה טוב, והטוב הזה תלוי בפרט, בכל אחד ואחת מאיתנו, וביחס שלנו לזולת, לאחר, לשונה, לחלש. זהו טוב שתלוי בעמידה עיקשת על עקרונות מוסריים של צדק וחמלה.
אני זוכר ולא שוכח - אף פעם לא להיות אדיש. לא לשתוק, לא לוותר. לצעוק נגד עוולות, להתעצבן, להפגין, למחות, להתווכח. אף פעם לא להיות אדיש.